ליקויי למידה – הסיפור שאינו ניגמר

תאור מקרה עם סוף טוב (בינתיים)
כתבה: עירית כהן

עומרי הוא בן 11 והוא ילד עם ליקויי למידה. כשהיה בגן חובה, הופנה ע"י אמו לאבחון של רפוי בעיסוק לאחר ששמה לב שהוא עדיין "מקשקש" בעוד ששאר הילדים כבר ציירו ציורים מורכבים יותר. באבחון נמצאו קשיים בתפיסה המרחבית, בגיבוש דומיננטיות של היד, בתחום הגרפו-מוטורי ובמוטוריקה עדינה. הוא טופל במשך שנתיים בריפוי בעיסוק וחל שיפור ניכר בתפקודו בתחומים האלה.

בגיל שש הוחלט להשאירו שנה נוספת בגן חובה בהמלצת פסיכולוגית, הן על רקע חוסר בשלות רגשית והן על רקע הקשיים בתחום הגרפו-מוטורי. לאחר שעלה לכיתה א' רכש את הקריאה והסתדר בכתיבה אך לקראת סוף כיתה א' חלה ירידה בתפקודו. בתחילת כיתה ב' החל מתלונן שמשעמם לו בכיתה כי "כל הזמן צריך לכתוב" וסרב ללכת לבית הספר. הוא אובחן ע"י מאבחנת דידקטית בשל ההתנגדות לבית הספר. באבחון עלה כי תהליך הפענוח בקריאה אינו אוטומטי, ותהליך הכתיבה מלווה בקושי ואינו יעיל. נמצא פער משמעותי בין יכולת מעולה בהבעה בעל פה לעומת קושי משמעותי בהבעה בכתב, קושי בהתארגנות לקראת ביצוע מטלות כתיבה ותסכול רב הפוגע ברצון ובעניין שלו להמשיך ולהתמודד עם מטלות כתיבה וקריאה כי הקושי רב והתוצאות נמוכות, למרות המאמץ המושקע.

המאבחנת המליצה לבית הספר להוריד לעומרי את כמויות הכתיבה למינימום אפשרי, להשלים את בדיקת הידע וההבנה שלו על ידי שאלות בע"פ בנוסף לחומר הכתוב, למצוא חלופות לעבודה אשר אינה כרוכה בכתיבה, לעודד, לחזק ולתמוך בו בצד הרגשי והחברתי, לאפשר לו להביא את עצמו לידי ביטוי מתאים בכתה גם כאשר יכולת הכתיבה שלו אינה בהתאם לרמת ידיעותיו, ולהקטין את כמויות שיעורי הבית המצריכות כתיבה ללא ויתור על דרישות חינוכיות מתאימות.

בכיתה ג' הייתה לעומרי מחנכת קשובה ורגישה במיוחד אשר מילאה אחר המלצות האבחון, ועד סוף כיתה ד' עומרי הלך לבית הספר ברצון. ופתאום, בתחילת כיתה ה', הוא שוב התחיל להתלונן:

"אני שונא את בית- ספר", "משעמם לי", "למה חייבים ללכת לבית- ספר?", הילדים מעצבנים אותי", אני לא סובל את המורות", אני לא מבין מה שאני קורא בתנ"ך", " אני לא מבין מה שהמורה מסבירה בחשבון", "לא אכפת לי לא לדעת לקרוא", "אין לי כמעט חברים", "אני לא חייב ללכת לבית ספר", "אז אני אתאבד"

כמה פעמים בשבוע, שולחות המורות אל הוריו של עומרי הערות ביומן:

"עומרי הגיע לא מוכן לשיעור מידענות", "עומרי לא השלים את המשימות שניתנו בנושא כישורי שפה", "עומרי לא הביא להיום את החוברות בחשבון", "עומרי לא הכין את המכתב בספרות", "גם היום הגיע עומרי ללא המכתב הנדרש", " עומרי עבד במקצוע אחר בשיעור אנגלית".

אבא של עומרי הוא מנהל חברה ועובד שתים עשרה שעות ביממה. הוא כמעט ואינו מעורב בנעשה בבית הספר ואמא של עומרי מנסה להתמודד עם הבעיות בעצמה. אבל גם לה קשה. היא עסוקה וטרודה השנה יותר מאי פעם. היא הגדילה את המשרה בתיכון בו היא מלמדת, הוסיפה תלמידים פרטיים, היא לומדת לדוקטורט, ובנוסף לכל, כותבת מאמרים לאתר האינטרנט שלה.


אמא של עומרי כועסת על עומרי: "למה הילד הזה לא יכול להסתדר בבית הספר כמו כולם? מה כל כך קשה לכתוב מכתב לחבר או לענות על כמה שאלות בתנ"ך?"

היא גם כועסת על המורים שלו: " למה הם לא קוראים את האבחונים שלו ומקלים עליו? בבית הוא כל כך חרוץ, מתעניין בכל דבר, אוהב שאני קוראת לו ספרים, מתעניין בגיאוגרפיה, באיכות הסביבה, בפוליטיקה. הוא הולך בשמחה לחוגים. למה המורים לא יכולים לגרום לו לאהוב את בית הספר?"

אבל בעיקר, אמא של עומרי כועסת על עצמה. הקושי של עומרי מתסכל אותה כי היא לא יודעת איך לעזור לו. לפעמים היא מדברת אליו במילים קשות, צועקת עליו כשהוא מתמהמה בבוקר להתארגן לבית הספר, כשבארוחת הצהרים הוא מכתים את החולצה בקטשופ או כשהיא מקבלת מכתבי תלונה מהמורים על זה שאינו מכין את המטלות. אבל היא גם מרחמת עליו, חרדה לעתידו ורוצה לגונן עליו.

הוריו של עומרי מנסים לעזור לו בשיעורי הבית אבל בדרך כלל זה נגמר בריב. הם מחליטים לקחת לו מורה פרטית לאנגלית וסטודנטית שתעזור לו בשאר המקצועות. במקביל, הם יוזמים פגישה עם מנהלת בית הספר ועם המחנכת שלו. בפגישה מסוכם כי עומרי יגיע לבית הספר בזמן, ויעשה מאמץ להכין את המשימות המוטלות עליו, והמורים יקלו עליו בכמות המשימות, ויבחנו אותו בעל-פה. השיעור האהוב על עומרי ביותר (מלבד ספורט) הוא שיעור חקלאות, ולכן מוסכם שהוא יהיה אחראי על וועדת הגינון של בית הספר ויוכל לצאת משיעורים, אחת לכמה ימים, כדי לטפל בגינה ובכרם. הם גם מאפשרים לעומרי לבחור בכל פעם שני חברים שיעזרו לו בטיפול בצמחים.

לעת עתה, נראה להורים של עומרי שה"הסכם" פועל עליו בצורה חיובית. הוא קם בבוקר יותר בקלות, כבר לא חוזר עצבני ומתלונן, ולא מקבל הערות ביומן. הוא עדיין מנסה להתחמק מהכנת שיעורי הבית, אבל לאמא שלו קל יותר לדרוש ממנו, ולא לרחם עליו, כי היא יודעת שבית הספר הולך לקראתו ומתאמץ להתאים גם את עצמו לצרכיו של עומרי.

כשאמא של עומרי שואלת אותו: "איך היה היום בבית הספר?" הוא כבר לא מדבר בצורה שמעוררת אצלה דאגה ורחמים. לאחרונה, אף התחיל לשתף אותה בחוויות חיוביות מבית הספר: הוא מספר שהילדים מבקשים ממנו שיבחר בהם כשותפים לעבודה בגינה ובכרם, שהוא בין הטובים בכיתה בקפיצה לגובה, ושהוא נהנה משיעור מחשבים.

אמא ואבא של עומרי יודעים שלמרות הרגיעה, אסור להם יותר "להירדם בשמירה". ליקויי למידה הם סיפור שאינו נגמר.